<h1>תשובת ר"י הזקן</h1>
<h2>דף ס:</h2>
הלכה רווחא בישראל ומעשים בכל יום שאוסרין ונזהרין מלישא מעוברת חבירו ומינקת חבירו עד כ"ד חודש חוץ מיום שנולד בו ויום שנתארסה בו. וחזרנו על כל צידי צדדין ולא מצאנו לה היתר בשום ענין, דכדרב נחמן קיימא לן דאסר אפילו נתנה למניקה [כתובות ס' ע"ב]. ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דסברי למעבד עובדא כי האי מתניתא דשריא קבלוה לדרב נחמן והדרי בהו. ואין להתיר ע"י שתתן המינקת עירבון גדול שלא לחזור בה, ולדמותה על ידי כן לדבי ריש גלותא [שם]. דלא מיבעיא מינקת חבירו נכרית שיש לחוש שמא תחנקנו, [שהרי] נחשדה [על] שפיכת דמים ולא יניחנה להניק עוד מדאגה מדבר זה ותהא פטורה מן העירבון. או שמא תיפטר בחזקה בדיני גוים, דידם תקיפה על עצמם. אלא אפילו מניקה ישראלית אם תתן כמה עירבונות אין לדמות לדבי ריש גלותא. כי דבי ריש גלותא לפי שהם היו יריאים מהם היו ידועים וניכרים, ואין לגזור אטו שאר בני אדם, כי החילוק שבינם לשאר בני אדם מפורסם וידוע לכל. אבל לשאר בני אדם אין להתיר ע"י שום עירבון, דלאו כו"ע ידעי באותו עירבון ויבא להתיר בלא עירבון. דלענין היכא דליכא למיחש דילמא הדרי בהו, כגון שנותנת עירבון וכיוצא בו שמדמה התלמוד ההיא דרדופה לא פלוג רבנן התם לענין הבחנה בין היכא דאיכא למיחש שמא מעוברת היא להיכא דליכא למיחש שמא מעוברת היא כגון רדופה קטנה ואיילונית וכל הני דמני התם. ואילו לענין דאיכא למיחש שמא הדרי בהו לא היה צריך להו להביא ההיא דרדופה, דכיון דאיכא למיחש דילמא הדרה, טעמא רבה איכא שלא תינשא אפילו אם לא מחמירים לענין הבחנה דרדופה. דשאני דבי ריש גלותא שידוע לכל דלא הדרי בהו, ולא אתי בהכי למישרי ע"כ.
